זכות ארגון עובדים לנהל מו"מ ולשבות בשל מחסור בתקנים

הנשיא ס' אדלר:

1. פתח דבר -

עניינו של ערעור זה הוא סכסוך קיבוצי במגזר הציבורי, שהוכרז על-ידי המערערת )להלן:
ההסתדרות(, ושבמרכזו דרישתה של המערערת לתוספת תקן כוח אדם, עבור עבודה המתבצעת על
ידי עובדי מנהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים. השאלה הניצבת במרכז הערעור היא, האם
חלה על המדינה כמעבידה, חובה לנהל עם עובדי המנהל והמשק משא ומתן בנושא קביעת תקן
כח אדם, בהיות הנושא בבחינת "תנאי עבודה" ו"יחסי עבודה", כמשמעותם בסעיף 2 לחוק
ישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז - 1957 )להלן: חוק ישוב סכסוכי עבודה( ובסעיף 1 לחוק
הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 )להלן: חוק הסכמים קיבוציים(. כפועל יוצא, האם מוטל
איסור על עובדי המנהל והמשק לשבות בנושא הנ"ל כחלק מניהול המשא ומתן. בנוסף, נוגע
הערעור שלפנינו לסוגיית החלוקה שבין עובדי מנהל ומשק המועסקים בתקן לבין אלה
המועסקים באמצעות קבלני כוח אדם.

2. העובדות הצריכות לענייננו, הן כדלקמן:

התארגנות העובדים בבתי החולים הממשלתיים מסווגת, בעיקרה, לשלוש קבוצות: רופאים;
אחיות ועובדי מנהל ומשק. שתי הקבוצות האחרונות מיוצגות על ידי ההסתדרות הכללית,
ואילו הרופאים מיוצגים על ידי ההסתדרות הרפואית לישראל )להלן: ה.ר.י.(.

קבוצת עובדי המנהל והמשק הינה קבוצה הטרוגנית, העוסקת בקשת רחבה ומגוונת של מקצועות
ותפקידים, החל ממנהלים אדמיניסטרטיביים של בתי חולים ועד לעובדי גן וחצר, ניקיון